שירו לו זמרו לו

"לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (תהילים ג', ט). כשהקב"ה מביא ישועה חובתם של ישראל לברך - "על עמך ברכתך סלה". כך דורשים רבותינו ז"ל ומייחסים את הצו הזה לפסוק מפורש בתורה: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" (שמות ט"ו, א). מאי "לאמר?" לאמור לדורות. כשזוכים לישועות, כשזוכים לניסים החובה היא "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים ק"ה, ב).

אבל יש תנאי ראשוני לשירה. בכדי שאדם ישיר ובכדי שאדם ירצה לשיר, שהרי זה ממהותה של השירה "אז ישיר – אז... עלה בליבו שישיר" (רש"י לשמות ט"ו, א), ובכדי שיהיה מסוגל לשיר יש תנאי קודם, והיא האמונה. אמונה בקב"ה. אמונה שאכן אותם המעשים הגדולים הם מעשי אלוקינו ו'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. וכפי עומק האמונה עוצמתה של השירה. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות י"ד, לא-ט"ו, א). בזכות האמונה זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו" (תהילים ק"ו, יב). תנאי לשירה – אמונה.

אבל אין מדברים כאן על אמונה הבאה ממחקרי תבל. אין מדברים כאן על אמונה הבאה מחקר תבונות ומדעת רחבה. מדברים כאן על אמונה פשוטה ותמימה שהיא נחלת כל אדם ואדם מישראל. אמונה פשוטה ותמימה, שהיא נחלתו של אדם המסוגל רק להגיד תהילים מבלי שיבין מה כתוב שם.

יש הלכה מפורשת בשולחן ערוך: שאם אדם מצא אבידה חייב לברך ברכת הטוב והמיטיב, אף על פי שאם הדבר יוודע למלך יחרים את כל רכושו. אם אדם יעשה חשבונות, אם כדאי לברך הטוב והמיטיב, האם הדבר שזכה לו – טובה בשבילו אולי להיפך. אולי זה מסוכן, מי יודע מה יהיה. היה חושש וודאי לברכה לבטלה, אבל אמונה פשוטה, אותה אמונה תמימה, אותו צווי של "הרנינו כל ישרי לב" (תהילים ל"ב, יא) אומרת: זכיתי לטובה – אני מברך.

כאשר אנחנו מדברים על אותה שירה, שעלינו לשיר הערב הזה והיום הזה (יום העצמאות), על הנפלאות שעשה עמנו הקב"ה, אין צורך בשום פילוסופיה, אין צורך לדעת דרכי הנהגה אלוקית, אין צורך לדעת מסתרי גאולה. היסוד הראשון: אמונה פשוטה ותמימה.

הקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת לנחלה, ועד לפני עשרים וחמש שנה רבבות אחים פליטי חרב ניסו להגיע לארץ ישראל, ניסו לעלות לארץ ישראל וגרשו אותם. מהם נמקו במחנות ומהם טבעו בים. ונפתחו השערים, ורבבות יהודים נכנסו לארץ ישראל. כלום יש צורך בחשבונות? כלום יש צורך באידיאולוגיות?

אמונה פשוטה "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו" (תהילים ק"ו, יב), ואיך אפשר שלא לשיר?

הארץ הזאת אשר נתנה לנו לנחלה, אלפי שנים יהודים לא יכלו להתיישב בה. בחשכת לילה הקימו ישובי חומה ומגדל, מכיוון שגויים שליטי הארץ קבעו, שליהודים אסור לקנות אדמה מעבר למקום זה וזה. הם קבעו שליהודים אסור להתיישב. ובא היום, ויהודים זכאים, רשאים וחייבים להתיישב בכל מקום. האם אין השירה מתפרצת מאליה? האם אין ההודיה מחויבת המציאות?

אין צורך בשום חשבונות. רק אמונה פשוטה ותמימה – "שימחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (תהילים ל"ב, יא)

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון