על ביטול התמיד

המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:

"חמִשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל" (משנה תענית כו, ע"א)

על פניו ביטול התמיד נראה כאירוע יחסית שולי: הוא אינו נתפש כטרגדיה משום שמדובר 'רק' בביטול עשה – בניגוד למאורעות הקשים והכואבים של שבירת הלוחות, שריפת התורה והעמדת הצלם בהיכל, שכל אחד מהם בולט בעוצמתו ובכאבו הייחודי. למרות זאת, נראה שביטול התמיד הוא אירוע בעל משמעות יסודית ועמוקה, ואולי אף מבטא שורש יסודי ומהותי של זיקת העם למקדש – וממילא לא-להיו. כיצד?

בשני מקומות נצטווינו בהקרבת התמיד: בפרשת תצווה (שמות כ"ט, לח-מב) ובפרשת פינחס (במדבר כ"ח, א-ח). מהציווי בפרשת תצווה עולה באופן ברור שהקרבת התמיד מבטאת את הזיקה המתמדת בין עם ישראל לקב"ה, היינו השראת השכינה, כפי שמודגש בפסוקים שם:

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (שמות כ"ט, מב-מו)

כשקרב התמיד שורה השכינה, וכשהוא בטל השכינה מסתלקת ומקוננת: "אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג, ע"א).

בערוב ימיו של בית המקדש הייתה התעלמות מן הקשר לקב"ה: אנשים סמכו על עצם קיומו של ההיכל כערובה לביטחונם, בד בבד עם השקעת כל אונם והונם במרדף אחרי הנאותיהם האישיות. הנביאים מתריעים תדיר על עושק הדלים, רציצת האביונים, גילוי העריות ושפיכות הדמים שרווחו באותה עת, וברור כי אובדן הקשר הרציף עם הקב"ה כלל לא הטריד את העם. אם כן, ביטול התמיד מבטא את הנתק ואת הקרע שבין העם לא-להיו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון