התורה מצווה אותנו: "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר" (ז). עלינו לדאוג לשימור הזכרון ובתוך כך תודעת האבלות על דורות עברו וביניהם כמובן קדושי השואה.
יסוד מוסד בתפיסת עולמנו היהודית וההלכתית הוא רגש שיתוף הגורל עם דורות עברו, לא רק ברמה הכללית-ציבורית אלא אף ברמה האישית.
מגילת איכה הנציחה לדורות את הסבל האנושי של אותו הדור ולא התמקדה בחרבן הבית וגלות השכינה בלבד. חז"ל המשיכו קו זה במדרשי החרבן על חרבן בית שני והעיר ביתר במסרם לדורות הבאים את פרטי הייסורים האנושיים של בני דורם ובעקבותיהם בעלי התוספות תיקנו תפילות ומנהגי אבלות על חללי זמנם. מנהגי האבלות בתקופת ספירת העומר המשלבים בתוכם אבלות על קדושים מתקופות שונות, הינם ביטוי נאמן לקרבה הרגשית והנפשית שבין הדורות.
כשם שיהודי הדר במקום אחד אמור לחוש את כאבו של יהודי אחר הנמצא הרחק ממנו במקום אחר, בין אם זה יהודי מירושלים הדורש את טובת אחיו באיראן או בארגנטינה ובין אם המדובר ביהודים יושבי האיים הרחוקים החרדים לשלום אחיהם בציון (או בכל מקום אחר), כן הדבר ביחס ליהודים הנמצאים רחוקים מאתנו בזמן. כשם שאין מחסום המקום מפריד את האחווה הקיימת בין היהודים שבמאה עשרים ושבע מדינה, כן אין הזמן אמור לחצוץ בינינו.
הטרגדיה של חתן וכלה שלא זכו לממש את אהבתם, של הורים שלא זכו לגדל את בניהם לתורה או של ילדים וילדות שלא זכו להכיר עולם ומלואו נשארת טרגדיה לעולמים. חייהם נגדעו ונשארו קפואים בזמן. היהדות מורה לנו להזיל דמעות עליהם ולכאוב את כאבם בהיותנו אחים שאין בכוחו של הזמן להפריד בינינו.
חובה זו חלה על רבים וביניהם כמובן קדושי השואה. זכרם וזכר סבלם אסור שיסוף מזרענו לאורך הדורות.
דורנו הנוכחי הוא דור מעבר ולפתחו ניצב אתגר משמעותי המבוסס על עקרון המעבר מבכי לזכרון, תוך כדי שמור האבלות והזיקה לדור השואה. ככל שניתן לצקת את הסיפורים והזכרונות לדפוסים המסוגלים להעביר את המסרים הללו לדורות חדשים, ככל שנצליח להעביר לדורות הבאים שלא ידעו את בני דור השואה את תודעת דורנו, ככל שנוכל להעביר את רגשות האבל והיגון על דור שנגדע לדור שפורח אזי נצא ידי חובתנו כלפי קדושי השואה, בצרפנו את זכר כוס יגונם לזכרון וההתבוננות ההיסטורית של ימות עולם ושנות דור ודור שפרשת האזינו מחייבת אותנו, ובכך נמצא חן בעיני אלקים ואדם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון