בזמנים של רעב מוכנים אנשים לשלם כסף רב עבור כל דבר. האם נמצאו חוזי מכירה מופקעים שכאלה?
"עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף" (מלכים ב ו', כה).
הפסוק הזה נשמע אולי כמו סינית בקריאה ראשונה, אבל הוא תיאור מוכר וידוע בספרות העולם העתיק (ולא רק במקרא) למצב של מצוקה בעיר נצורה. המחסור חמור: יש ביקוש עצום למזון, אבל כמעט אין היצע. מחירי המזון נוסקים לגבהים ואנשים נואשים מוכנים לאכול כל דבר. התיאור מנסה להבהיר לקורא עד כמה המצב בשומרון היה נואש. ראש חמור (לא עלינו) עלה 80 שקלי כסף - סכום השווה למשכורת של פועל שכיר במשך כ-7 שנים.
קב היא מידת נפח שערכה המדויק אינו ידוע, כנראה סביב 1 ליטר. כלומר, רבע ליטר גללי יונים עלה 5 שקלי כסף. כדי להבין את גודל המצוקה, יש להשוות למחירים רגילים: בעתות שלום 1 שקל כסף הספיק לקנייה של כ-180 ליטר שעורה (או, בערך, 90 ליטר חיטה). שקל איננו המטבע המוכר לנו היום, אלא מידת משקל של פיסות כסף.
יש תיאורים דומים מערים בסוריה-מסופוטמיה, אבל עד היום לא נמצא אף חוזה מכירה אחד, שמוכיח שדברי מזון נמכרו בפועל במחירים כאלה בעת מצור. חלק מן החוקרים סבור שזה היעדר מקרי, ועוד יימצאו חוזים כאלה בעתיד. לדעתי, המכירה במחירים מופקעים בעת מצוקה נעשתה בכמויות קטנות וללא חוזה כתוב. אין תנאים מתאימים לעריכת חוזה, והמכירה נעשית מן הסתם בחדרי חדרים. לא הקונה ואף לא המוכר יכולים להתגאות בה, ואין טעם לערוך חוזה כאשר יום המחר יכול להיות היום האחרון.
כתב: רז קלטר
באדיבות אתר 929