בשנת 1915 חוותה המושבה על בשרה את מכת הארבה ארבע פעמים. כל ניסיונות התושבים לגרש את הארבה עלו בתהו והנזק היה בלתי נמנע. על כך בתיאור החי שלפנינו.
הארבה בא למושבה בשנת 1915 ארבע פעמים... בבואם מלאו את החלל ברגעים אחדים כמו פתיתי שלג לבנים. הם נדמו כך בגלל כנפיהם הבהירות השקופות ומזהירות לאור השמש. כל המחנה קל הכנפים הזה לא השמיע שום קול דומה לגשם שוטף, להיפך, הוא עף והחליק בשקט מסתורי מנבא רע. מעטים ירדו לחוצות המושבה, והרוב העצום – לגנות הירק, ביחוד לאלו שהיו זרועות קטניות צפופות. כעדשים ופולים. על כל צמחי הגן האחרים בכרו את תפוחי האדמה ואת העגבניות. רבים מאד ירדו על עצי הזית והאקליפטוס. את האות הראשון לערמומיותם הראו בזה שלא ניתן היה להבריחם מגני הירקות למרות כל אמצעי הגירוש – הרעשה, הכאה במקלות וכדומה, כי זחלו והחליקו בין קלחי הירקות... פחד נורא תקף את כל בני המושבה שניסו להפריע את הארבה מרדת על הארץ. אולם לא לכל התושבים היה די חומר בעירה למען כלכל במשך כל הזמן עשן, שבכוחו להרחיק את המשחית. ובכן תפשו כל הבא בידם, ענפים מקלות וכלי מטבח ארוכים, ויקשרו בהם סחבות לנופף באויר. רבים צלצלו במקשקשות עץ. על תבות פח גדולות. ועל כלי מתכת אחרים בכל המושבה נשמע הד קול קשקוש וצעקות, אולם הכל היה לשוא. עם שקיעת החמה רפו הידיים, וכל ארבה שרחף באויר ירד והתישב על עצי הפרי השונים. רק הערבים שכבר נתנסו במגפה זו קראו לכל העמלים – אל תירא את הגדולים – גור מילדיהם. ולדאבוננו צדקו מאד במאמרם המחוכם הזה, כי נזק הארבה הוא כאין וכאפס לעומת חסילת הגזם...
מתוך הספר 'הארבה', ישראל אהרוני, יפו תר"פ